הכול התחיל בשנת 167 לפני הספירה, בעיירה קטנה בשם מודיעין.
שם התחיל מרד החשמונאים, שהוביל לשרשרת אירועים בלתי-הפיכה, שמשפיעה על חיינו עד היום.

באותה תקופה, חיו בישראל היהודים שחזרו מבבל,
צאצאי שבטי יהודה, בנימין ולוי.
עשרת השבטים האחרים – שגלו למזרח בימי אשור (722 לפנה״ס) – לא שבו עוד.

מי שהנהיג את השבטים בארץ, עשו זאת תמיד תחת חסות האימפריות ששלטו בארץ: פרס ולאחריה יוון.

הניצוץ שהצית את המרד נדלק כאשר הגיע אל העיר מודיעין שליח יווני מטעם המלך אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, שליט הממלכה הסלווקית ששלטה אז בארץ.
הוא פקד על התושבים להקריב קורבן לאל זאוס, כחלק ממדיניות ההלניזציה שהמלך כפה על כל המחוזות היהודיים.

אבל אז קם כהן יהודי מכובד ומוכר, מתתיהו בן יוחנן, והכה אותו למוות.
כך התחיל מרד החשמונאים – המרד על חופש דת.

שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 164 לפנה״ס,
נכנסו לירושלים בניו של מתתיהו, ובראשם יהודה המכבי,
סילקו את הכהנים ה”מתיוונים”, טיהרו את בית המקדש,
והדליקו בו מחדש את המנורה.

כך נולד חג חנוכה –
החג היחיד שלא מופיע בתנ”ך.

חנוכה הוא חג שבני אדם קבעו,
חג זיכרון למרד מוצלח ולחידוש הריבונות.
חג שנולד מתוך היסטוריה, לא מתוך נבואה.

---

כאן מתחיל הסיפור האמיתי.
כי המרד שהתחיל בשם האמונה, הסתיים בשם הכוח.

בנו של מתתיהו, שמעון החשמונאי, קיבל בשנת 142 לפנה״ס הכרה רשמית מיוון ומרומא כשליט עצמאי,
וכך התחדשה המדינה היהודית אחרי 400 שנות גלות ושלטון זר.

בנו, יוחנן הורקנוס (134–104 לפנה״ס),
הרחיב את גבולותיה של ממלכת יהודה, כבש את שומרון ואדום, ואף גייר אוכלוסיות שלמות.
אך ככל שגדלה המדינה, כך היא התרחקה מרוחה המקורית.

הכהנים הפשוטים ממודיעין הפכו למלכים־כהנים,
והשלטון שהתחיל בשם העם עבר לידיהם של מעטים.
הם התקרבו אל האליטה ההלניסטית והחלו לאבד את אמון העם.

---

כך נולד השסע הגדול שילווה את היהדות עוד מאות שנים קדימה:
מן הצד האחד – הצדוקים, הכהנים, אנשי המקדש והעושר.
ומן הצד השני – הפרושים, החכמים, אנשי התורה שבעל־פה והעם.

הצדוקים האמינו רק בתורה הכתובה,
והפרושים טענו שהתורה חיה רק כשמפרשים אותה מחדש בכל דור.

זה לא היה רק ויכוח דתי – זו הייתה מלחמת מעמדות רוחנית.
הפרושים דיברו על מוסר, על אחריות אישית ועל אלוהים בלב האדם.
הצדוקים החזיקו במקדש, בכוח ובפוליטיקה.

---

כשעלה לשלטון אלכסנדר ינאי (103–76 לפנה״ס),
המתח הזה התפוצץ.
ינאי, שהיה בן לשושלת החשמונאים,
עבר לצד הצדוקים, ובימי שלטונו התחוללה בירושלים מלחמת אזרחים.

במהלך חג הסוכות, ציווה אלכסנדר ינאי על חייליו לטבוח באלפי אזרחים,
ועל פי יוסף בן מתתיהו, צלב מאות פרושים סביב המזבח.
המלך שנולד ממרד חשמונאי על חופש דת –
רמס את אותם רעיונות בדיוק.

אחרי מותו, אשתו שלומציון המלכה ניסתה להשיב את השקט,
אבל היא הצליחה רק למראית עין, מעל פני השטח.

מיד עם מותה בשנת 67 לפנה״ס, פרצה מלחמת ירושה בין שני בניה –
הורקנוס השני ו־אריסטובולוס השני.
כל אחד מהם גייס לעצמו צבא וזרם תומכים,
והזמין לעזרה את בעלת הברית החדשה – רומא.

---

בשנת 63 לפנה״ס נכנס לירושלים המצביא הרומאי פומפיוס,
כבש את העיר, והפך את יהודה למדינת חסות רומית.
מכאן ואילך, רומא היא הכוח העליון.
הורקנוס נשאר כהן גדול בלבד –
אבל הריבונות היהודית נגמרה.

כעבור כמה עשורים, בשנת 37 לפנה״ס,
עלה לשלטון מטעם רומא הורדוס הגדול.
הוא היה אדומי למחצה, נאמן לקיסר אוגוסטוס,
בנה מחדש את בית המקדש בתפארת עצומה,
אך שלט באכזריות.

הורדוס מלך עד מותו בשנת 4 לפנה״ס –
השנים בהן נולד ילד בגליל,
בן לנגר מנצרת – ישוע.

ישו צמח מתוך המסורת העממית הפרושית,
אך הלך צעד קדימה:
הוא אמר שהאל אינו במקדש אלא באדם,
ושאהבה חשובה יותר מקורבן.

בעולם שבו הכהנים הצדוקים שלטו בשם רומא,
הדברים הללו נשמעו כמו איום כפול,
גם על השליטים היהודים וגם על הקיסר הרומי.

שיא פעילותו של ישו תבוא מאוחר יותר,
בימי הנציב הרומאי פונטיוס פילאטוס (26–36 לספירה),
שצלב אותו, כנראה בשנת 30 לספירה.

על-פי הרומאים, ישו נצלב כ“מלך היהודים”,
אבל הרעיונות שהוא זרע ויהפכו לנצרות, לא מתו איתו.

---

זמן קצר לאחר מכן, בשנת 70 לספירה,
המרד הגדול נגד רומא הסתיים בחורבן בית המקדש השני.
וכעבור שישים שנה, בשנת 135 לספירה,
נפלה גם מדינת בר־כוכבא –
הניסיון האחרון להחזיר את החזון של החשמונאים בכוח הזרוע.

אבל הפעם, משהו השתנה.
עם ישראל הבין שיותר לא יהיה מקדש ולא מלך,
ולכן עבר מהחומר אל הרוח.

הפרושים – שהאמינו תמיד בתורה שבעל־פה ובקהילה – הפכו ליסוד של היהדות הרבנית.

ומצידו השני של אותו קרע עתיק, מתלמידיו של ישו צמחה הנצרות,
שלקחה את אותו רעיון של אמונה אישית –
והפכה אותו לאוניברסלי.

---

כשאנחנו מדליקים נר חנוכה היום,
אנחנו מדליקים לא רק את אור הניצחון על יוון,
אלא את זיכרון האור ההוא –
האידיאל שנולד במרד, נבגד במקדש, ונולד מחדש באמונה.

נשים לב שחנוכה הוא החג היחיד שלא נכתב בתנ”ך.
הוא אינו ציווי אלוהי גם ולא התגלות נבואית –
אלא חג שבני אדם קבעו, מתוך לב פועם, גאווה ונחישות.

אולי דווקא משום כך הוא החג הכי אנושי שיש לנו:
חג שנולד מהחלטה אנושית טהורה – אך גם מהאשליה האנושית המסוכנת,
שאנחנו יכולים לשמר את האור רק בכוח עצמנו.

המרד שהחל בשם החירות הפך למלכות שהאמינה בעצמה יותר מדי,
והסוף היה ידוע מראש – הבית נחרב.
אך הרוח נשארה.

חנוכה אינו רק חג של אור מול חושך,
אלא תזכורת לכך שכל אור שנדלק על-ידי אדם
נושא עמו גם את צלו.